השם שלי פולארד הוא כמו קללה - אן פולארד

http://www.tam.co.il/25_6_2004/magazin1.htm          מאת: רן הר-נבו   25/6/2004

 

אן פולארד, השבוע בתל אביב "אני לא יודעת איך חלק מהאנשים ישנים בלילה"

על חמש השנים בהן ישבה בכלא בשל מעורבותה בפרשת הריגול: "הייתי בתא עם חולדות בגודל של חתולים. אנשים מתו ונדקרו מול העיניים שלי" על גירושיה מג'ונתן: "שואלים אותי אם אני מתגעגעת או חולמת עליו, אבל איך אפשר לחלום על מישהו שאתה לא מכיר?" על שבע השנים שגרה בישראל: "הגעתי עם שתי מזוודות ומצאתי איש מהשב"כ ששולט בחיי. ניסו להרוס לי את החיים ולהחזיר אותי לכלא" על תביעתה לפיצוי ענק מהמדינה: "אף אחד בישראל לא הזיז ציפורן בשבילי" ועל החלום שנותר לה בגיל 44: "הייתי רוצה למצוא אהבה, בעל חדש, וללדת" אן פולארד מאשימה

 

כמעט 19 שנה חלפו מאז אותו בוקר חורפי של ה-21 בנובמבר 1985, הבוקר הטראגי בחייהם של בני הזוג אן וג'ונתן פולארד. ב-10.30 שעון וושינגטון DC , חדרה אל הכניסה הראשית של שגרירות ישראל בבירה מכונית המוסטנג של אן, נהוגה על ידי בעלה הטרי, מנתח מערכות בכיר במודיעין של הצי האמריקאי. השניים היו בדרכם לבקש מקלט מדיני לאחר 15 חודשים שבהם העביר ג'ונתן לישראל מידע מודיעיני רגיש ומסווג. הפולארדים היו משוכנעים שיתקבלו בזרועות פתוחות, אבל תוך דקות נעצרו על ידי סוכני הרשות הפדרלית, ה- FBI, לאחר שסולקו מחצר השגרירות בבושת פנים.

 

 

 

מימין: האשה הנוכחית, אסתר פולארד. צילום: זום 77

משמאל: האסיר ג'ונתן פולארד. צילום: איי.פי 

אן וג'ונתן פולארד, בימים שלפני הסערה

צילום: שלום בר טל

 

 

אן פולארד, שהיתה אז בת 24 בלבד, זוכרת בבהירות גמורה את אותן שניות ששינו את חייה לעד. היא זוכרת שמות, פנים, צבעים. היא יכולה לשמוע עדיין את זעקותיו הנואשות של בעלה כי הוא סוכן ישראלי, להרגיש את ציפורני החתול דאסטי שנמצא על ברכיה הרועדות, להיזכר בהוראה הקרה והמחושבת של אנשי השגרירות לעזוב את המקום, לראות מרחוק את הסוכנים הרבים שממתינים לה מעבר לשער החשמלי, לחוות שוב את הלם המעצר ולחוש בתחושת העלבון שרק הלכה והתעצמה מאז.

כמעט 19 שנים חלפו מאז ואן פולארד מתקשה לשכוח. המעורבים האחרים בפרשה, היא אומרת, טופלו היטב על ידי מדינת ישראל כפי שאכן ראוי היה שייעשה. גם בעלה לשעבר, שמרצה עדיין את עונשו בבית הכלא הפדרלי בצפון קרוליינה, נתמך כלכלית על ידי המדינה. רק היא, היא טוענת, נשכחה כמעט לגמרי.

היא, שהודתה באשמה במסגרת עיסקת טיעון, על אף שלא היתה שותפה למעשה הריגול עצמו והואשמה בסעיף של 'קשר לקבלתו של רכוש ממשלתי בדרך בלתי חוקית', נותרה לבדה עם קיצבה זעירה. את האחריות על תוצאות הטראומה הקשה שחוותה - איש לטענתה לא מוכן לקחת. לפני כחודש הגיעה פולארד לישראל לאחר שנים של היעדרות מופגנת. מטרת הביקור הינה ניסיון להסדיר את גובה הפיצוי הכספי שמגיע לה מהמדינה. אבל במשרד ראש הממשלה לא ממהרים לקבל את טענותיה הקשות, ומסתייגים ממנה.

 

אן פולארד היא אכן אישיות שנויה במחלוקת. רבים טוענים כי היא נוטה להגזמות ולהאשמות שווא. היא, לעומת זאת, מכחישה את שלל הפרסומים השליליים אודותיה ובטוחה כי מדובר בקונספירציה ממסדית. מושג האמת בפרשת פולארד, כך נדמה, מעולם לא היה יחסי יותר. יחד עם זאת, ההקרבה הגדולה של אן פולארד למדינת ישראל לאורך שנים, על אף היותה קורבן טראגי, מחייבת אולי להקשיב לגירסתה המלאה לפרשה כפי שהיא מובאת כאן.

 

המעצר והמאסר

"הכלא היה גיהנום"

"ב-20 בנובמבר 85', לאחר שהיה ברור לנו שמשהו רע קורה בעקבות מעקב אחרי ג'יי (ג'ונתן - ר.ה.נ) ותשאול שעבר במשרד", משחזרת פולארד, "נאמר לו להגיע לשגרירות הישראלית ולבקש מקלט מדיני. בבוקר למחרת נכנסנו לשגרירות והשערים נפתחו. בחוץ המתינו הרבה אנשי ממשל שעקבו אחרינו. ואז, באותו רגע, הם זרקו אותנו החוצה. אני מדגישה את הנקודה הזאת כי יש לא מעט גרסאות בקשר לאותו בוקר. הם ידעו מי אנחנו והיה להם ברור מה יקרה לנו מחוץ לשגרירות, גם אם הם עדיין טוענים אחרת. עד היום אני בטוחה שאם הם היו מכניסים אותנו לשגרירות ומזמינים את אנשי משרד המשפטים האמריקאי לשבת איתם ואיתנו מאחורי דלתות סגורות, אפשר היה לסגור את הפרשה הנוראה הזו בשקט. אף אחד לא היה יודע עד היום מי זה ג'ונתן, מי זו אן, והכל היה נסגר בחדרי חדרים".

היו רגעים לפני המעצר שבהם הבנת שיש סיכוי שהמעשים של בעלך יובילו אותך לשנים ארוכות בכלא?

"לא. זה לא עלה בדעתי לרגע. אני מניחה שג'ונתן חשב על זה, אבל אני כמובן לא ידעתי מה מעשיו המדויקים, לא העליתי על דעתי שזה יכול להגיע למצב כזה. המפעילים שלו אמרו לו כל הזמן, 'אל תדאג, אנחנו בני ברית שלך, ובמקרה הכי גרוע נחלץ אותך ואת אשתך מפה. אנחנו יהודים, כולנו עם אחד ונשמור עליך'. אני לא בטוחה שהוא דמיין אי פעם שיבגדו בו. אני, בכל מקרה, מעולם לא חשבתי שאגיע לכלא. בסופו של יום, הוא היה זה שהיה מעורב בעניין לעומקו ולא אני.

"אחרי המעצר, כשאיש לא עזר לנו למצוא עורכי דין, כבר התחלתי לחשוש. החזיקו אותי בתנאים נוראים בכלא וושינגטון, שידוע בתור הכלא הגרוע ביותר בארה"ב. את ג'ונתן העבירו משם כדי להפריד בינינו. לאורך השנתיים של המשפט הייתי נעולה בתא במשך 24 שעות ביממה. גרתי עם עכברים וחולדות בגודל של חתולים, התא היה מלא בחרקים. בחיים שלי לא ראיתי מקום מזוויע כל כך. אף חלון, בלי אור של שמש, בלי אוויר, חום ומחנק. אני יכולה לשחזר את כל המראות האלה עד היום לפרטי פרטים. לא האמנתי שככה נראה כלא, אנשים מתו ונדקרו מול העיניים שלי. זה היה גיהנום".

זה עדיין רודף אותך?

"בחיים לא אשכח את המראות שראיתי בבתי הכלא האמריקאיים. אני סובלת עד היום מבעיות רפואיות קשות. הייתי חולה שם מאוד וכולם ידעו את זה. בניגוד לפרסומים, אגב, הגעתי לשם אדם בריא".

במשך חמש השנים בהן שהתה בכלא האמריקאי, הועברה אן שמונה פעמים בין בתי כלא שונים. על פי פרסומים, באותה תקופה נשקפה לחייה סכנה בשל מצבה הרפואי. משחרר האסירים הידוע חרות לפיד נחרד ממצבה כשביקר אותה בכלאה ומצא אותה במשקל של 40 ק"ג בלבד.

כולם בכלא ידעו מי את?

"או, כן. בכלא לא היה מי שלא הכיר את 'המרגלת היהודיה המלוכלכת' או את 'הזונה הישראלית'. הסוהרים שנאו אותי, והאסירים חשבו שהצוות יחבב אותם אם הם רק יתעסקו איתי. עשו לי שם חיים נוראיים. לא נתנו לי להתקשר למי שרציתי, לא לראות אנשים שרציתי. נתנו לי לראות רק את ההורים שלי ואת אחי. את עורך הדין שלי הרשו לי לראות רק כשהרשו שיהיה לי אחד כזה. ובאותו זמן נוראי אף אחד, אבל אף אחד בישראל לא הזיז אפילו ציפורן בשבילי - לא כלכלית ולא משפטית. והם עדיין לא, עד עצם היום הזה. הם יכלו לדבר עם מישהו, לעזור לי להשתחרר בעקבות המצב הרפואי, אבל כלום".

זו מחשבה שחושבים עליה בכלא?

"אין יום שלא עובר בלי המחשבה הזו. כל יום. הדבר היחיד שהחזיק אותי בכלא היה שמישהו צריך לצאת החוצה ולטהר את שמנו. תמיד חשבתי, ואני חושבת כך עד היום, שהדרך היחידה לשחרר את ג'ונתן היא פוליטית, והיא תתבצע רק על ידי ראש הממשלה שילחץ על נשיא ארה"ב. אם ראש הממשלה יכול לעשות עסקאות מדהימות להבאת גופות של חיילים ממדינות ערביות, אז הוא בטח יכול לדבר עם האמריקאים. אם הוא יכול לנהל משא ומתן עם מדינות כל כך עוינות, למה הוא לא יכול לדבר עם מדינה ידידותית? זה הרי קל יותר, לא?".

לא מרגישים שמאבדים שפיות?

"לא, זה כל העניין. זה בדיוק מה שהם רצו שיקרה לי. אסור היה לי. הייתי שם כל כך לבד, זו בדידות נוראית. הרבה חשבו שאמות שם. הייתי כל כך חולה, מצאו אצלי בעיות רפואיות קשות שעליהן אני דורשת פיצוי היום. הכל נעשה שם כדי לענות אותי, להרוס אותי פסיכולוגית ונפשית. לאף אסיר אחר לא נעשו מעשים כאלה - שומרים אישיים, מעקב צמוד, בידוד, הכל כדי להוציא אותי מדעתי. אבל לא נכנעתי".

 

השחרור והגירושים

"זה היה כל כך מכוער"

בחודש ספטמבר 1989, כשהיא בת 29 בלבד, השתחררה אן מהכלא במצב רפואי קשה. השבוע, כשהיא מציתה סיגריה אחר סיגריה, היא נזכרת בימים ראשונים של חופש שלוו בגירושים הסוערים מבעלה. "איך שיצאתי מהכלא פניתי לממשלה הישראלית, וביקשתי שיעזרו לי לתבוע את בתי הסוהר. ביקשתי שיממנו לי עורך דין לפחות".

מה היתה התשובה?

"כלום. הייתי צריכה עורך דין טוב שיסייע לי לחשוף מה קרה שם בכלא, אבל לא היו לי שום אמצעים. היום, גם אם היתה לי אפשרות, אני כבר לא יכולה לעשות שום דבר כי חלה התיישנות על זמן המאסר שלי. באותו זמן גם הייתי חולה מאוד והיה לי קשה מאוד לקבל טיפול רפואי. אז החלטתי, שוב, ללכת ולבקש עזרה מישראל. הלכתי לקונסוליה בניו יורק וטרקו לי את הדלת פעם אחר פעם. בסוף, אחד הבכירים הסכים לדבר איתי. יכולתי לראות את החמלה בעיניים שלו, אבל הוא הסביר לי שאי אפשר לעזור לי. כשמצבי הרפואי על סף סכנת מוות, אשפזו אותי בבית החולים 'מאונט סיני' במנהטן. כששכבתי שם בבית החולים, הגיע אלי אדם שמסר לי את מסמכי הגירושים מג'ונתן".

הוא טען שאת מפריעה לו במאבק.

"כשהשתחררתי יצאתי לניו יורק, ועשיתי לובינג למען ג'ונתן בקהיליה הדיפלומטית ובארגונים יהודיים ונוצריים. הוא טען במכתב שיש בינינו חילוקי דעות קשים, כך לפחות על פי עורכי הדין שלו. הם הניחו את המסמכים אצלי על מיטת האשפוז וזהו זה. הם ביקשו שלא אדבר יותר בשמו או עליו, למרות שאני חושבת שהייתי בהתקדמות גדולה באותו זמן. הוא חיכה שאני אשתחרר, ורק אז שלח לי את המסמכים. עברו כבר 14 שנים מאז. אני חושבת שהיום הוא מבין טוב מאוד שזה לא היה צעד חכם.

"אגב, כשישבתי בוועדת השחרורים שאלו אותי שלוש שאלות: עד כמה אני יהודיה, כמה אני פרו-ישראלית ומתי אתגרש מג'ונתן. אמרתי להם שאני מאוד יהודיה, מאוד-פרו ישראלית ושאני לעולם לא אתגרש ממנו. והם לא שחררו אותי. אם הייתי מתגרשת מג'יי אז, היו משחררים אותי".

את עדיין מתחרטת על הגירושים האלה?

 

"זה עדיין מטריד אותי לפעמים, אבל מה אני יכולה לעשות? זה קרה וזה נגמר. הוא לא חלק מהחיים שלי".

אחרי מכתב גירושים כזה, מדוע המשכת להילחם עבורו?

"כי נעשה כאן אי צדק משווע. עשיתי את זה כאדם, לא כאשתו. אני רואה אותו כאדם שסבל וסובל בכלא בלי צדק, בלי משפט הוגן, וזה נוגע גם אלי. מעולם לא היה לנו משפט, אתה יודע? צריך לזכור שמשרד ראש הממשלה סיפק לאמריקאים אמצעים מפלילים כנגד ג'ונתן, כולל אנשים שהעידו נגדו מהארץ. הוא מעולם לא הגן על עצמו כראוי, וגם אני לא. הוא הודה באשמה כי אמרו לו שזה ישרת אותו. אני רציתי ללכת למשפט. אבל הודיתי באשמה והייתי נאמנה לו. הוא היה משוכנע שזו הדרך היחידה להשתחרר מהר ולבנות חיים חדשים יחד. אני מאוד מצטערת שהודיתי באשמה ולא הלכתי למשפט, אין לך מושג עד כמה".

 

שהלכת יחד איתו ולא לבדך?

"כן. הייתי צריכה להתעקש על משפט. אסור היה לי להקשיב להם, אבל הם אמרו לי כל הזמן שאני טיפשה וצעירה שלא יודעת איך עובד העולם - ושרק ככה נציל את ג'יי. במשפט התוצאות היו אחרות בשביל שנינו. כל העובדות היו יוצאות החוצה, ואין דרך שהמושבעים היו שולחים אותו לכל החיים לכלא".

 

החיים בישראל

"הפיצו עלי שקרים"

בשנת 1990, לאחר משבר הגירושים, החליטה אן לעלות לישראל ולצאת לדרך חדשה. במשך שנה, היא מספרת, המתינה לקבלת אזרחות. פולארד רושפת גיצים כשהיא מתייחסת לתקופת שהותה בארץ. "הדבר הראשון שביקשתי כשהגעתי לארץ", היא אומרת, "היה לקבל אזרחות. אבל הם לא נתנו לי, הם אמרו שאני פושעת, ממש ככה".

מי זה הם?

"הממשלה. משרד ראש הממשלה, השב"כ. כשהגעתי לשדה התעופה בפעם הראשונה פגשתי אדם, בכיר בשב"כ, או כך לפחות הוא הציג לי את עצמו. אותו אדם טען שהוא ישמור עלי במשך כל השהות שלי בארץ. לכל מקום שהלכתי, הוא הלך אחרי. הוא נתן לרופאים הוראות טיפול בי, היה מעורב בכל דבר ועניין. הגעתי לכאן כדי להתחיל חיים חדשים ורציתי אזרחות, כפי שמגיע לי לפי חוק השבות, לא? אבל הם התייחסו אלי כמו שהתייחסו למאיר לנסקי (מראשי הפשע בארה"ב שהגיע לישראל ב-72', ביקש לקבל אזרחות, אך סורב וגורש - ר.ה.נ). נאמר לי שאני יכולה להיות אזרחית ישראלית רק בתנאי אחד - שהאמריקאים יאשרו. מי שמע אי פעם על ממשלה שמבקשת ממדינה אחרת אישור לתת אזרחות שלה?".

אחרי חמש שנים בכלא ומאבק לא קל בארה"ב, איך הרגשת בשנה הראשונה בארץ?

"עצב גמור. תחושה של בגידה גדולה והרבה עצב. בכל השנה הראשונה שלי אף גורם רשמי לא עזר לי, ההפך אפילו - כל השקרים שהפיצו עלי לאורך השנים היו מדהימים".

למה להפיץ נגדך שקרים?

"כי רק מאוחר יותר, ב-98', הודתה ממשלת ישראל בקשר ישיר לפרשת פולארד. באותה תקופה הם טענו שהיה מדובר במבצע פרטי, ואותי רצו להציג בתור תמהונית שהיתה חלק ממנו. התפרסמו עלי אז דברים קשים: פרשיות סמים, משבר פסיכיאטרי, התמכרויות. בסופו של דבר השגתי אישור מארה"ב וקיבלתי את האזרחות. זה קרה יום לפני יום כיפור ואני חושבת שזה לא מקרי".

לא היית מכורה לסמים?

"זה שטויות, לי פשוט אסור היה להגיב על זה. זה היה שקר מלוכלך ומסוכן. ניסו להרוס לי את החיים ולהחזיר אותי לכלא. רצו אותי בכלא שם, לא פה".

אבל אושפזת בכפייה באברבנאל.

"השב"כ הורה לאשפז אותי. בדו"ח השחרור כתבו שאני בסדר גמור. זה היה סיוט. ידעו שאני תחת פיקוח קצין מבחן אמריקאי ולא יכולה להתראיין, והפיצו דיסאינפורמציה לגבי - לא רק לעיתונאים בארץ, אלא גם לארה"ב. השנתיים הראשונות בישראל היו רצופות שקרים. לא צרכתי סמים ולא הסתובבתי ברחובות. הגעתי לכאן עם שתי מזוודות ומצאתי איש מהשב"כ ששולט בחיי ומעניק לי הקצבה כספית של 3,000 שקל, כשאני לא יכולה להגן על עצמי. לא הבנתי איך יהודים יכולים להתייחס אלי כך. בסופו של דבר - השב"כ היה ממונה על החיים שלי לאורך כל השנים שגרתי כאן. אני לא טרוריסטית, אני לא איום למדינה, אני חייל פצוע שהגיע לכאן אחרי תקופת כלא קשה וככה מתייחסים אלי? זה מגעיל. אפילו באמריקה לא הטרידו אותי בכזו צורה".

בשנת 1993, טוענת פולארד, גילתה לתדהמתה כי מעורבים אחרים בפרשה פוצו על ידי המדינה בסכומים נכבדים. "הם סודרו כלכלית ואני חיה עם 3,000 שקל בחודש", היא אומרת. "אותי ואת ג'ונתן, או בעצם אותי, הם נטשו. אנשים היו בטוחים שיש לי המון כסף מהממשלה, אבל במציאות הייתי ענייה. ב-94' פניתי לראשונה לעו"ד יוסף חריש, אדם שסייע לבכירים אחרים בפרשה, ולפתע הוקמה ועדה מיוחדת בענייני שקיימת עד היום. רציתי שתהיה לי עמדת פתיחה כמו למעורבים אחרים בפרשה - להקים עסק בארץ ולהתחיל לחיות. אבל זה נגרר ונגרר. ב-97' הרגשתי שאני לא יכולה יותר, רציתי להרגיש חופשיה ולצאת מהכלא שנוצר לי. החלטתי לנסוע ללוס אנג'לס, שם אני מתגוררת כיום".

 

 

 

 

אן פולארד. "כל הסיפור היה טעות נוראית"

 

המעבר היה קל?

"סגרו לי את הדירה, מעולם לא שלחו לי את הרכוש שהיה לי בארץ ואין לי שום מזכרות מהחיים כאן. בארץ לא היו לי חיים, הייתי אשה מנוצלת. רק בלוס אנג'לס הבנתי עד כמה. למרות שאת האנשים בישראל אני אוהבת בכל נפשי, הם לא קשורים בשום דרך לצורה בה התנהגו כלפי אנשי הממסד".

חייה החדשים של אן בלוס אנג'לס, מספר עורך דינה, אהרון ברקאי, שביקר אותה בביתה, אינם טובים במיוחד. פולארד חיה בבידוד יחסי, יחסה של הקהילה היהודית אליה קר, וגם היחסים עם משפחתה אינם אופטימליים. "לפחות שיעזרו לי למחוק את הרישום הפלילי שמהווה כתם עלי", היא אומרת. "זה רודף אותי בכל מקום".

למה שיבטלו לך את הרישום?

"לא פגעתי באיש, לא בגדתי ואין סיבה לתת לי רישום כזה. לא זורקים לכלא בארה"ב את האשה של מישהו שהמדינה לא אוהבת. אני הדוגמה היחידה לזה".

מה אומר השם פולארד בלוס אנג'לס?

"לא אוהבים את השם. ברגע שאין תמיכה חזקה ממוסדות ישראליים, גם אין תמיכה של היהודים. אומרים לי כל הזמן שכשג'יי ייצא מהכלא זה יהיה קל יותר, אבל למה שאני אהיה מחויבת לו? יש לו אשה, אנחנו לא נשואים, לא דיברתי איתו 14 שנה ולא עם משפחתו. האנשים שם רוצים סימן מהממשלה שאפשר להילחם עבורנו".

למה לא תשני שם?

"גם לזה צריך עורך דין, בדקתי. אני רוצה לשנות את השם שלי. השם שלי, פולארד, הוא כמו קללה".

 

חשבון הנפש

"אני כל כך רוצה אהבה"

רק לאחר סיום פגישתנו השנייה אן מרגישה שסיפרה את הסיפור במלואו, את גירסתה. ברוב הזמן היא אינה ביקורתית כלפי עצמה, אני מציין בפניה. "ניסיתי לעשות את זה בדרך הנכונה", היא משיבה, "בדרך החוקית. שיחקתי לפי החוקים שלהם שנים, שמרתי על פה סגור. לפני חודש שאלו מה הצרכים שלי ולבקשת הוועדה הגשנו מכתב, אבל הוא הודלף חלקית לעיתונות, רק השטויות. אמרו שאני צריכה מסך פלזמה אבל זה לא העניין, העניין הוא להחזיר לי עבור הנזק. אני תובעת את משרד ראש הממשלה על החבילה השלמה. אני דורשת את מה שקיבלו אלה שלא נרקבו בכלא, שלא סבלו רפואית, שלא הודלפו עליהם מסמכים ודיסאינפורמציה. הגיע הזמן לעשות לזה סוף: לא לסרב לפגוש אותי, לא להתנהג כאילו זה לא קרה. הם צריכים לשבת איתי כמו בני אדם מתורבתים ולהגיע להסכם".

יש לך מחשבות כמו "מה היה קורה לו לא היינו נכנסים לזה"?

"כן. אני יודעת בדיוק איפה הייתי יכולה להיות היום. הייתי מגשימה את החלום, עוסקת בתקשורת והיו לי ילדים עם ג'ונתן כמו שתכננתי. אני יודעת שהיו לנו היום טינאייג'רים. דיברנו על ילדים כל הזמן. האם אני מתפללת שזה לא היה קורה בכלל? בטח. כל כך הייתי רוצה שממשלת ישראל לא היתה נכנסת אל החיים שלנו, כל כך הייתי רוצה".

טעיתם?

"הממשלה טעתה בכך ששכרה את בעלי לשעבר למשימה כזאת. הם לא היו צריכים לעשות את זה מלכתחילה עם יהודי אמריקאי. שם נעשתה הטעות. כל הסיפור היה טעות נוראית. הלוואי שהוא היה לוקח את הכשרון שלו והרצון שלו לעזור לישראל ומשתמש בו במקומות אחרים. תמיד הייתי פרו-ישראלית, אבל הלוואי שהוא היה עושה את הדברים בצורה אחרת. כעסתי, אבל אני לא כועסת יותר. אי אפשר לחיות בתוך כעס. אני עצובה ומאוכזבת, ולא יודעת איך חלק מהאנשים ישנים בלילה. אני יודעת שאני ישנה היטב ובמצפון נקי. אני לא משקרת, לא כולאת אנשים, לא פוגעת באחרים כפי שפגעו בי".

נניח שזה ייגמר לטובה. מה התוכניות?

"אני אטפל באמא שלי החולה, אני אכנס להריון ואקח עורך דין למלחמה שלי על שמי הטוב. אלה שלושת הדברים הראשונים שאני אעשה".

ואהבה?

"אהבה? כמו עם ג'ונתן? אני מאוד מקווה שזה יקרה. יותר מכל הייתי רוצה למצוא אהבה, בעל חדש, ללדת".

למה זה לא קרה?

"גברים פחדו ממני כי הייתי נשואה לו. זה דבר קשה לגבר ואני מבינה את זה. ג'ונתן, ואני רוצה להבהיר, הוא לא חלק מחיי ולא יהיה יותר. אני כאן כדי לייצג את עצמי. הרבה פעמים שואלים אותי אם אני מתגעגעת או חולמת עליו, אבל איך אפשר לחלום על מישהו שאתה לא מכיר?".

אפשר לחלום על ג'ונתן של פעם.

"אני חולמת על בעלי החדש. על זה אני חולמת. מי שהוא לא יהיה, אני צריכה שהוא יידע שסגרתי פרק, שמחקתי את הפרשה, שהוא יכול לחיות איתי בלי שהעבר שלי ירדוף אחריו. זה נורא חשוב לי".

נניח שהוא משתחרר עוד עשר שנים, לא תרצי לראות אותו?

"לא. אני מאחורי זה. אני מקווה להיות כבר עם בעל וילדים כשזה יקרה. אם הוא רוצה להגיד לי משהו, הוא יכול לכתוב מכתב. הוא תמיד היה יכול. כיום, אנחנו חולקים טרגדיה משותפת וזהו - זאת היסטוריה, זה לא העתיד". 

"מדינת ישראל פיצתה את אן פולארד ב-600 אלף דולר"


ב-14 השנים האחרונות זכתה אן פולארד לקיצבה חודשית בסך 3,000 שקל בעת שחיה בארץ, ולסכום דומה בדולרים בעת שחיה בארה"ב. לטענת עו"ד אהרון ברקאי, שמלווה את מאבקה של פולארד, מדובר בסכום זעום.
מאז דצמבר 2000 שלח ברקאי עשרות מכתבים המביעים רצון להגיע לפתרון שקט בנושא. במכתביו נטען כי אן פולארד "זכאית לפיצויים סופיים עקב חמש שנות המאסר שעברה, הנזקים הכלכליים, הרפואיים והנפשיים שנגרמו לה בעקבות המאסר ובשל הרס נישואיה - שלא לדבר על פגיעה בשמה הטוב, אובדן קשר עם סביבתה ועוגמת הנפש שנגרמה לה". רק שנה מאוחר יותר, בדצמבר 2001, נמסרה לאן פולארד תשובה עניינית ולשונה: "ממשלת ישראל אינה רואה מקום לסיוע כספי נוסף לגב' פולארד או להתדיינות עימה, כל עוד מר פולארד לא שוחרר מכלאו".
ביולי 2002 נתקיימה פגישה ראשונה בנושא דרישתה של אן לפיצויים. נציגי המדינה טענו בפגישה כי הסכום שקיבלה פולארד עד כה הוא מכובד דיו וכי אין צורך בפיצוי נוסף. בתשובה לבקשת פולארד לקבלת נתונים על סכום הפיצויים של אחרים בפרשה, נמסר מהמשרד בכתב כי "אין לה זכות לקבל פרטים שאינם נוגעים לה ישירות ועל כן אנו מנועים מלהעבירם". באוגוסט 2001, יצוין, העבירה ישראל מענק חד פעמי על סך מיליון דולר עבור ג'ונתן פולארד, בנוסף לסיוע החודשי אותו הוא ומשפחתו מקבלים.
בפגישה שנערכה בשנה שעברה סוכם בין ברקאי לנציגי משרד ראש הממשלה על כינוסה של ועדה, שתדון בסכום הסופי שמגיע לאן פולארד. באותה פגישה נתבקש ברקאי, לדבריו, לערוך רשימת הוצאות חודשיות עבור אן פולארד לזמן ביניים.
"חלק סלקטיבי מהרשימה, שאינה מהווה מסמך דרישות", טוען ברקאי, "הגיע לאמצעי התקשורת בשבוע שעבר, והציג את אן כאדם שחומד מסך פלזמה או תכשיר קוסמטי. ניסו לקעקע את תדמיתה באמצעים פסולים. אן פולארד היא חיילת ששירתה את המדינה והופקרה. אנחנו יצאנו ברעש תקשורתי כדי לומר זאת, וכתוצאה מכך הלבינו את פניה בהדלפה זדונית ומעוותת. היא דורשת פיצוי ורוצה לגמור את הסיפור אחת ולתמיד. עשרות טלפונים, תזכורות ומכתבים - ושום דבר לא זז כבר שנים. סכום הפיצוי שמגיע לה צריך להיות זהה לפחות לסכום שקיבלו אחרים בפרשה. משרד ראש הממשלה מסרב לקחת אחריות על עניינה".
ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה כי "מדינת ישראל הכירה באחריות מוסרית לכך שגברת פולארד ישבה בכלא במשך חמש שנים, עד 1990, ועל כך שילמה לה עד היום כ-600 אלף דולר. תביעותיה של גברת פולארד נדונות היום בוועדה בין-משרדית, שטרם סיימה את בדיקותיה".

 תמונות נוספות

עם גאולה כהן

עם השר יצחק פרץ

 שחקני ההצגה