האם ריגול בין מדינות ידידותיות הוא כה יוצא דופן?

חיים חרמון 7-9-2003

תופעת הריגול בין מדינות ידידותיות היא כה נפוצה
עד שלמעשה מתעלמים ממנה.

בארץ מסתובבים עשרות אנשי סוכנויות הביון האמריקניות (במסווה של אנשי שגרירות, ארגוני סעד או באופן רשמי) המעורבים בכל נושא, כולל מגעים עם מפלגות, תנועות, פלסטינים, אנשי עסקים, פעילים חברתיים ואנשי צבא ובטחון.

ממשלת ישראל מעלימה עין מהם או אף משתפת עמם פעולה. כפר פורסם על מקרים בהם נוצרו קשרים עם אנשי שירות הביטחון האמריקניים. הקצין יוסף עמית למשל, נשפט בסתר כדי לא לפגוע ביחסים המיוחדים, אולם אנשי הביון האמריקנים יכלו לצאת את הארץ בחופשיות. לא נעשה כל ניסיון להעמיד אותם למשפט.

המקרה של פולארד בולט עוד יותר בחומרתו לנוכח העובדה כי ניתנה הוראה לזרוק את פולארד מהשגרירות בוושינגטון, וכן ההתכחשות שבאה בעקבותיה מצד משרד החוץ (ובדיעבד גם משרד ראש הממשלה) לפולארד.

אם שירותי הביטחון והאחראיים בממשלה, היו נוטלים אחריות מיידית על פולארד, היו מוצאים פתרון דיפלומטי גם מבלי להעמידו לדין כפי שגם אביאם סלע לא עמד לדין.

אולם האמת אכזרית יותר, פולארד נפל בין גופים שניהלו את ההתחשבנות בניהם על חשבונו של פולארד.  יש כאן ריב סמכויות בין המוסד ללק"מ. לק"מ פעלו בארה"ב תוך עקיפת סמכויות המוסד, התעלמות משרשרת הפיקוד, ולמעשה גם בלי לדווח למוסד, כך שמבחינת משרד החוץ פולארד היה סוכן שפעל על דעת עצמו ולהם אין כל אחריות עליו. כשהתבררה הטעות היה כבר מאוחר מדי להחזיר את הגלגל אחורה.
רובינשטיין עד היום מכה על חטאו שמיהר לשמוע להנחיות שבאו מירושלים .